שבט יהודה בשנות אלפיים – טיול בעקבות יהודה

השבט שהשפיע יותר מכל על הזהות היהודית וההסטוריה של עם ישראל הוא שבטו של יהודה, הבן הרביעי בשבטי ישראל. “כולנו יהודים, יהודים במאה אחוז” שר קזבלן וזה קודם כל בזכות ההשתייכות לשבט יהודה. הנה הסיפור האישי והקולקטיבי של היהודי הראשון: יהודה.

הפעם אודה את ה’

בלידת שלושת הילדים הראשונים – ראובן, שמעון ולוי – ניכרת היתה זעקתה ופחדיה של לאה. שמו של כל ילד הוטען בקריאה נואשת לתשומת לב מצד יעקב. ואילו הפעם, עם לידת הבן הרביעי מורגשת במיוחד הרגיעה מסערות הנפש. זו הפעם הראשונה שלאה רגועה ויכולה פשוט להודות: “וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה’ עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.” (בראשית כט). הפעם לאה פשוט מודה מהלב. היא איננה במרדף (“ותעמוד מלדת”) והיא יכולה להודות על כל היש שלה. כוחו של יהודה הוא בהודיה העמוקה ובבטחון הגמור שמאפיין אותו וזהו גם הטיפוס האנושי שיוכל להנהיג ולהוביל. זהו האיש לו מיועדת המלוכה. כשיעקב אביו מברך לפני מותו את יהודה הוא מדגיש את כוחו למלוך:  “יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה (בראשית מ”ט). אותה הודיית תודה אימהית של לאה הופכת אצל יעקב האב להודאה בכוחו וסמכותו של יהודה ולהודייה בפניו. יהודה, אתה יודוך אחיך, אתה זה ש-לך ובפניך יאמרו כל האחרים תודה.

תכונות של מנהיג

עם גדילתו ובגרותו גילה יהודה תכונות של מנהיג ראוי. שני סיפורים דרמטיים בספר בראשית מתארים זאת היטב. סיפור אחד נוגע למכירת יוסף במהלכה מתגלה כושר המנהיגות והשפעתו הרבה של יהודה על אחיו. “וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו”. גם אחר כך עם הפיכתו של יוסף למשנה למלך מצרים וירידת האחים למצרים היה זה יהודה שעמד בתקיפות ובאומץ (“ויגש אליו יהודה”) כדי לייצג את יעקב ובניו. בזכות תעצומות הנפש של יהודה בחר יוסף לגלות את עצמו בפני האחים ולהיחשף. בסיפור אחר מוצגת לכאורה חולשתו של יהודה אבל גם היא התבררה לבסוף כמעלה. יהודה נושא לאישה את בת שוע, היולדת לו שלשה בנים: ער, אונן ושלה. תמר מתחתנת עם ער, אך הוא מת. אונן מסרב לייבם אותה ואף הוא מת בשל סירובו להקים זרע לאחיו, ויהודה מסרב לתת לה את בנו השלישי שלה, מכיוון שהוא חושש לחייו. תמר החושקת בהריון מתחזה לזונה על אם הדרך ויהודה שוכב עימה ומציע לה גדי עיזים וערבון של בגדיו. כשמתגלה בכפר כי תמר בהריון ממעשה זנות, מצווה יהודה להמיתה בשריפה. תמר שולחת ברמיזה את בגדיו ויהודה בוחר להודות “צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני”.