רוח תל אביבית – על תל אביב, העיר העברית הראשונה
רוח תל אביבית באחוזת בית
עוד בימיה הראשונים של תל אביב, כשכונה קטנה, כפרית וחסרת תשתית מסחרית, בעיני רוחה היא כבר הרגישה שהיא עיר. חזון ברור, שיש בו לא מעט חוצפה, עשה אותה ליצירה עברית חדשה חשובה. עופר הר-טוב מודה לה על מה שהיא.
כשהחלטתי לפני עשור לעבור מירושלים לתל אביב ידעתי בבירור שאני לא רק משנה כתובת אלא מתחבר להוויה תרבותית ופנימית אחרת, שהייתי זקוק לה באותה התקופה. יש מקומות שרק העלאת שמם מעוררת בגוף תגובה. תל אביב היא דוגמה בולטת לכך. יש הסולדים ממנה ויש שמאוהבים בה עד מעל לראש. זוהי עיר שאי אפשר להיות אדיש כלפיה כי היא אוצרת בחובה אמירה פנימית רבת חשיבות המכונה תל אביביות.
לצמוח מהחול בתל אביב
המונח “תל אביביות” מתפתח כל הזמן ויש בו תמורות, אבל עוד מראשיתו הוא התהווה סביב גרעין בולט ומזוהה של הוויה מיוחדת במינה. עוד ברגע ייסודה בשנת 1909 על ידי אגודת אחוזת בית הוצגה התפיסה היומרנית של “העיר העברית הראשונה”. השכונה שרק החלה להיבנות הייתה קטנה, כפרית וחסרת תשתית מסחרית, ובכל זאת בעיני רוחה היא כבר הרגישה עיר. כבר אז היה לה חזון ברור, שיש בו לא מעט חוצפה, להיות היצירה העברית החדשה החשובה.
העיר העברית הראשונה קמה מן החולות. לחול, מתברר, יש חשיבות עצומה בזהות האישית של תל אביב. צילום מפורסם של חולות שוממים שנעשה ביום הגרלת המגרשים בין 66 המשפחות המייסדות מדגיש שתל אביב היא יצירה חדשה, שקמה מתוך השממה ובאה ליצור יש מאין. בססמה המוטבעת עד היום בסמל העיר מוצגות המילים “אבנך ונבנית”, המדגישות את הבניין ואת היצירה שנעשו מהתחלה. אבל לחול הזה יש כמובן עוד רובד: החול, החולין, שעומד מול הקודש. לתל אביב אין מסורת, אין היסטוריה, אין עבר. תל אביב אינה ירושלים, עיר הנצח והמורשת. תל אביב רצתה להיות עיר חדשה, הבנויה מעבריות טהורה מכף רגל ועד ראש. תל אביב באה לעולם כדי לייצר היסטוריה חדשה ולהביא עבריות רעננה שירושלים אינה יכולה לספק.
גימנסיה הרצליה – המקדש שחרב
כדי להתחבר לשורש של תל אביב אני מהלך להנאתי לאורכו של רחוב הרצל, רחוב של מסחר ותרבות, מתרשם מסגנונות הבנייה המגוונים מאז ומעכשיו ומציץ במקום שפעלה בו מעלית מסחרית ראשונה. בעיקר אני מתאמץ לדמיין את האווירה הפסטורלית ואת הבתים הפרטיים של המייסדים על רקע הרעש וחיי המסחר הערני בחנויות של ההווה. רחוב הרצל הוא הרחוב הראשון של תל אביב והעורק הראשי של השכונה מימיה הראשונים. בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, ראה בעיני רוחו לצד חוות חקלאיות ומושבים גם ערים עבריות מודרניות עם מסחר ותעשייה. חזונו השתלב יפה בעיצוב הזהות העירונית של תל אביב. שם (למחוק) זכה ספרו “אלטנוילנד” לכותרת העברית “תל אביב” (ישן מול חדש), ומתוך כך נקלט כשם הולם ליצירה העירונית. שמו גם ניתן למוסד החינוך העברי הידוע: גימנסיה הרצליה.
סיפורה של גימנסיה הרצליה הוא סיפור עצוב מעט. פנינת האדריכלות והתרבות הזו ניצבה בסופו (בקצהו) של רחוב הרצל כמקדש מפואר להשכלה, לחינוך ולעבריות שביקשה תל אביב לגלם במהותה. כל הבא אל הרחוב ואל השכונה לראשונה התרשם והיה נלהב ממבנה המוסד המפואר. עם התפתחותה המואצת של תל אביב הפריע הבניין לתכניות הפיתוח העירוניות ונהרס. על חורבותיו נבנה בשנות השישים המגדל הגבוה ביותר אז במזרח התיכון: מגדל שלום מאיר, הידוע גם בשם “כלבו שלום”. בשנים ההן החלה תל אביב להיכנס לאמוק של התרחבות ובנייה, ללא מודעות לשימור נכסים היסטוריים, ולצערנו התוצאה הקשה ידועה. כדי להיזכר במה שהיה, אני נכנס אל תוככי המגדל (שהתגמד ואיבד מייחודו במשך השנים) ומתרשם מפסיפסים מרהיבים של הצייר נחום גוטמן, מתערוכות תצלומים על תל אביב ומעוד פריטים מהתקופה הישנה של העיר.
שדרות רוטשילד והכרזת המדינה
מרחוב הרצל הסואן אני יוצא לשדרה המהלכת קסם על העיר: שדרות רוטשילד. השדרה הידועה משרה בי תמיד שלווה. צעירים ומשפחות גודשים אותה וממלאים את בתי הקפה הפזורים לאורכה. פינות דשא ויצירות האמנות המוצבות בה מספקות בועה של שלווה בלב העיר. לאחר טעימה של גזוז בקיוסק הפינתי, שעומד בדיוק במקום שהיו בו קיוסק ועמוד של פנס חשמלי לפני מאה שנים, אני נעצר מול בניין רוטשילד 16, ביתו של מאיר דיזנגוף, האבא של תל אביב וראש העיר המיתולוגי. בשנת 1948 שימש הבית הפרטי, שהיה למוזאון אמנות, מקום הכרזתו של דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. תל אביב, ולא ירושלים, הוכרה כבירה הזמנית של ישראל, והיא ביטאה לראשונה את הממלכתיות העברית החדשה. לכאורה הסיבות לכך היו מעשיות: הכרח בשל מצוקת המצור על ירושלים ואיום הריבונות היהודית בה בהתאם לתכנית החלוקה, אך באופן עמוק בפנים תל אביב הרגישה כבר אז שהיא סוג של בירה.
מהיכל העצמאות אני פונה אל אנדרטת המייסדים הסמוכה. כאן נמצא גבול השכונה של אחוזת בית. זה הזמן להתיישב בבית קפה ולהרהר בתל אביב, שקמה כשכונה קטנה והתפתחה למטרופולין ענקית, מרכז של ההווה.
תל אביב היא מימוש של חלום, חזון ויומרה חדשה. היא ממציאה את עצמה כל הזמן מחדש. בעבר הוכרה כעיר הלבנה, וכיום תדמיתה היא של עיר ללא הפסקה. (השיוך לעבר ו/או להווה אינו נכון. עדיף: היא מוכרת כעיר הלבנה ובעיקר כעיר ללא הפסקה). זו עיר של דינמיות ותנועה, וככזו היא גם אינה חפה משגיאות ומבעיות. תל אביב סופגת ביקורת עוד מראשיתה. תמיד האשימו אותה בתלישות, בבועתיות ולפעמים גם קצת בפוסט=ציונות. אבל כנראה רבים זקוקים למקום שכזה שיעז, שיתחצף ושייצור חדש כל הזמן. אז תל אביב, אני רוצה להודות לך על מה שאת ועל הרוח המיוחדת שאת מעניקה.
טיפ לסיור
בקרו במגדל שלום מאיר בקומות השונות עם הפסיפסים, הגלריות והתערוכות; בשדרות רוטשילד תמצאו סגנונות בנייה מרהיבים משנות העשרים והשלושים; מוזאון היכל העצמאות ומוזאון ההגנה נמצאים בשדרה עצמה; ובמרחק פסיעה נמצאת שכונת נווה צדק המקסימה.
בטלפון:
במייל: 
בפייסבוק: 
