חג האהבה בשילה הקדומה – טור לט”ו באב
חודש אב צרוב בתודעה היהודית כחודש הקשה והכואב ביותר. ראש חודש אב פותח תקופה של תשעה ימים בהם נוהגים מנהגי אבלות שבשיאן צום תשעה באב, היום שבו לפי המסורת נחרבו שני בתי המקדש. כל כך כואב ועצוב עד ש’פרצוף תשעה באב’ הפך לביטוי של עצב וקושי בחיי היום יום שלנו.
אבל יש גם צד שני למטבע ומבחינה רוחנית דווקא מתוך המקום של העצב והקושי צומחת הישועה והברכה ואף האגדה מספרת שהמשיח המיוחל שיביא מזור לצרותינו יוולד דווקא בתשעה באב. ואכן חודש אב מביא עימו גם חג שמח מלא אהבה ואחדות שיש לו שורשים קדומים והשפעה עד ימינו: חג האהבה, ט”ו באב. בואו נצא למסע מזורז בעקבותיו.
אל המשכן בשילה
טו באב הפך במחוזותינו למעין “וולנטיין דיי” אמריקאי בניחוח ישראלי אבל באמת שורשיו עבריים ונטועים באדמה הזו של חבל שומרון. על כביש חוצה שומרון מזרחה לכיוון העיר אריאל אני חולף בסמוך לישוב דתי קהילתי בשם אלקנה המנציח את אחד מגיבורי התקופה שלנו. אלקנה שגר בנחלת אפרים לא הרחק מכפר סבא של ימינו חי בתקופת השופטים והקפיד לעלות לרגל למשכן ששכן בשילה.
המשכן עמד בשילה קרוב ל-400 שנים והיווה המרכז הרוחני והתרבותי והכלכלי של החברה הישראלית המתגבשת באותה עת. יהושע בן נון חילק שם את הנחלות לשבטים וכולם נשאו עיניהם לשילה. גם אלקנה, גם נשותיו שעוד נפגוש בהמשך וגם אנחנו בעקבותיו.
לאחר שחלפתי בנסיעה על פני העיר אריאל אני מתקרב לישוב עלי, ישוב שיש לו תרומה חשובה בפיתוח המכינות הצבאיות בארץ. עלי גם הוא כאלקנה מקושר ישירות לשילה בהיותו הכהן הגדול המופקד על המשכן. שני בניו , חופני ופנחס, היו נגועים בשחיתות וכתוצאה מכך נוכל לקרוא בתנ”ך ששושלת עלי נענשה.
הנוף לאורך כל הדרך רווי עצי זית ובקעות רחבות ופוריות. פה ושם כבר מתגלים לעיניי כרמי הענבים שנטעו המתיישבים ובכך גם מחדשים את אוירת הכרמים, הבציר והיין שכה אפיינו את האיזור בתקופת המקרא (ונעלמו למעשה בתקופה הערבית עקב איסור שתיית יין בדת המוסלמית).
כמה דקות של נסיעה ואנחנו בשילה החדשה שבסמוך לה ניצבת שילה הקדומה, אתר מסודר ומזמין. את שילה מקיפות בקעות רחבות ופוריות וכאז כן היום דונמים עצומים של כרמי יין. עונת הקיץ בעיצומה, חודש אב הוא זמן לבציר הענבים, להילולות ושמחה מהולה בשתיית יין במיוחד כשאור ירח מלא של אמצע חודש זורח על הסביבה.
מסתבר במחקר העדכני שטו באב מהווה את החוליה החסרה בשרשרת החגים החקלאיים המקראיים. שלושת הרגלים הינם חגי טבע המתייחסים ליבול שגידלו בארץ ישראל: הדגן, התירוש והיצהר. פסח (טו בניסן) הוא חג קציר השעורה, שבועות קציר חיטים ומסוכות (טו בתשרי) מתחילים במסיק הזיתים. רק לבציר הענבים איננו מוצאים חג רשמי עד שמבינים שטו באב למעשה נחגג ככזה.
פסוק אחד במיוחד מהווה מפתח להבנת החג:
“הִנֵּה חַג ה’ בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה” (שופטים ט).
הכתוב מדגיש שהיה חג קדום וידוע, מימים ימימה, בו חוללו בכרמים ושילבו יין עם שמחה. בנוסף, יש כאן תיאור יוצא דופן של מיקום מדוייק לחגיגות שנחוגו במשך מאות שנים באיזור שילה. באמצעות התנ”ך ניתן לצאת לשטח ולראות שלייד הישוב עלי לא הרחק משילה, מזרחית לכביש 60 – דרך עתיקה חדשה (המכונה ‘מסילה’) בדיוק שם בעמק הרחב התקבצו המונים, בעיקר נשים , שחגגו נשיות, פריון ואהבה.
מפילגש בגבעה לקרבה ואחדות
אותו חג קדום בעת הבציר בקיץ שימש בסוף תקופת השופטים לרפא פצע פתוח שליווה את שבטי ישראל: האירוע הטרגי של פילגש בגבעה. עובר אורח שנטה ללון בביתו של מארח לבבי מצא עצמו מוקף בבני שבט בנימין המשחרים לרעתו. המארח הוציא את פילגשו לחסדי התוקפים ואלה התעללו בה כל הלילה עד למותה. הטרגדיה גרמה להחרמת שבט בנימין ולאיסור חיתון עימם. כמעט על סף כליון השבט מצאו פתרון לחרם:
וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן.
אותו חג בציר נשים קדמוני נרתם להבאת בני בנימין לאזור שילה שם ייקחו הם מעצמם מבנות השבטים האחרים ובאה אהבה ואחדות לישראל.
אז והיום
באתר שילה הקדומה אני מוצא כיום כנסיות עתיקות מיוחדות שזיהו את שילה כמקום מקודש במיוחד לאור העובדה שארון הברית הנושא את התורה מסמל את מריה הנושאת בקרבה את ישוע בנה. ארון הברית הוא הכלי המקודש ביותר ודרכו התגלה הדיבור האלוהי מבין שני כרובים המתוארים בספרות מאוחרת כזוג אוהבים וכסוד של חיבור פיזי ורוחני.
אותו ארון יצא משילה לטובת קרב מול הפלישתים ושם נלקח בשבי והתגלגל בערי הפלשתים עד להחזרתו בעתיד. הארון נשבה, עלי הכהן מזדעזע ומת. אותו עלי גם פוגש בחנה רעייתו העקרה של אלקנה עולה הרגל וצופה בה מתפללת בשיברון לב. הוא חושב שהיא שיכורה, אולי בהשפעת חג היין, אבל היא מייחלת לבן ומוציאה מתוכה תפילה נהדרת השמורה עמנו עד היום: תפילת חנה. התפילה מתגשמת ונולד שמואל הרואה, מבשר המלוכה בישראל.
שרידי חומות, ממגורות וכדים ממחישים לנו את מקומה החשוב של שילה בימי קדם. המשכן טרם התגלה ורק שטח ריק מלבני מצית את דמיון החוקרים כי שם אכן נכח המשכן מזה מאות שנים. יש חזיון חדשני שמכניס אותנו לאווירה הקדומה שמתחברת ישירות לחג הקיץ של האהבה.
בסיפור הזה של שילה וטו באב יש לא מעט דמויות של נשים שמחפשות אהבה, יש חנה מפורסמת ועוד נשים רבות אלמוניות מבקשות פרי בטן, יש סודות של אהבה בקודש קודשים במשכן, וגברים שמתקבלים חזרה הביתה. וכמובן, יש הרבה מחוללות בכרמים, בציר ענבים ויין משובח שנועד להביא אל חיינו שמחה גדולה, חיבורים בין אנשים ואחדות. אנחנו לא באמת זקוקים לוולנטיינ’ס- דיי אמריקאי. יש לנו חג עברי אותנטי משלנו. חג אהבה שמח!
טיפ לסיור
התחילו בביקור בגן הלאומי של שילה הקדומה ואל תחמיצו את החזיון היפה. המשיכו לשילה החדשה שם נמצא בית כנסת מרהיב בדמות המשכן. שלבו ביקור באחד מהכרמים ויקבי הבוטיק באזור. מעיינות מוסדרים לשכשוך צונן נמצאים בקרבת הישובים שילה ועלי.
בטלפון:
במייל: 
בפייסבוק: 
