חנה סנש – צנחנית של הרוח
חנה סנש שהקריבה את חייה במסגרת גיוס צנחנים יהודים בתקופת השואה הפכה לסמל ומיתוס של גבורה לאומית במדינת ישראל הצעירה אולם ככל שהעמקתי חקר בכתביה ובסיפורה האישי מצאתי דווקא את המקום היותר אישי ויותר רוחני פנימי שהיה בלתי נפרד מנפשה.
השירה והכתיבה היו לה לכלי ביטוי עדין ועוצמתי כאחד ודרכם ניתן לגלות אישיות שמעשה הצניחה ההרואי שלה היה, לא פחות, סמל לצניחתה של נפש המחפשת-משתוקקת לדרך ביטוי הולם ומלא בעולם הזה.
ציונות לנפש
חנה נולדה בבודפשט שבהונגריה בשנת 1921. אביה, בלה סנש, היה סופר ועיתונאי שנפטר בעודה בת שש. כשרון הכתיבה עבר בירושה וחנה נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר הנוצרי בו התחנכה אלא שזו נדחקה החוצה עקב גילויי אנטישמיות. החיים הבורגניים והמשכילים בהונגריה לא הצליחו למלא את נפשה, התרבות האירופאית הפכה לה לזרה וחנה מחפשת תשובות ונתפסת לבסוף לרעיון הציוני. בגיל 17 היא מצהירה ביומנה בבירור ובקול רם שהיא אכן ציונית.
הציונות של חנה סנש הייתה טעונה בממד קיומי נפשי וכאידאליסטים אחרים היא מצאה בציונות לא רק פתרון לאומי אלא בעיקר מציאת משמעות מלאה לאדם היהודי. ביומנה היא כותבת: “עכשיו חשה אני קרקע מתחת לרגליי ורואה לפניי מטרה אשר כדאי לעמול למענה…השתניתי לגמרי, וכה טוב לי ככה. האמונה נחוצה מאוד לאדם , וחשוב שתהיה לו הרגשה שחייו אינם מיותרים, אינם חולפים לריק, שהוא ממלא תפקיד. את כל אלה נותנת לי הציונות”.
וחנה אומרת ועושה. ולבדה היא עולה לארץ להגשים את תפקיד חייה, מותירה את אימה האהובה ואת אחיה מאחור בתקופה שתתברר ממש בקרוב כנוראית ואפלה ליהודי אירופה.
חופש ומצוקה בעמק יזרעאל
מושב העובדים הראשון בארץ ישראל הוא נהלל. על רקע עמק יזרעאל, הכרמל והרי הגליל התחתון לא נראה מקום טוב יותר להקים בו בית ספר חקלאי. בשנת 1923 מחליטה חנה מייזל שוחט, אגרונומית ומייסדת תנועת הפועלות בא”י להקים מוסד הכשרה חינוכי בנהלל. במוסד החדש יתחנכו צעירות עולות ותושבות הארץ לעבודה חקלאית עברית שבה ייטלו חלק בנות בצורה שוויונית במפעל ההגשמה של הפועל העברי. חנה סנש נקלטת בבית הספר החקלאי והיא חשה שהגיעה הביתה.
“זה ארבעה ימים אני נמצאת כאן, הנני בעמק יזרעאל בנהלל. סוף סוף הגעתי הביתה, לארץ ישראל.. האווירה של הארץ כה טובה והאנשים כה ידידותיים, נדמה לי שאני נמצאת בתוכם כבר הרבה הרבה זמן” (יומן, נהלל 23.9.1939)
אך חנה נתקלת גם בקשיים שרק ילכו ויתרבו וביומנה היא משתפת בתחושת הפספוס של מיצוי כישרונותיה ובעבודת הפועלים הפשוטה מידי עבורה. ועדיין תחושת הייעוד וההבנה שבארץ ישראל נרקם משהו חדש מעניקים לה כח.
הקשיים הרבים והחיפוש העצמי המתמיד דורשים מזור וכתיבת השירים משמשת לחנה פורקן וכלי ביטוי חשוב. בזמן כל כך קצר היא משפרת את העברית שלה ותחת המבטא ההונגרי הבולט היא מעלה על הכתב שירים בעברית רהוטה, תמציתית ומשובחת. שם במרחבים הפתוחים מחוץ לבית הספר בנהלל היא מקדישה גם שיר לגליל:
הָרֶיךָ, גָּלִיל, כְּכָל הֶהָרִים.
צָהֹב וְיָרֹק וּסְלָעִים וְכָרִים.
מִבֵּין צַלְעוֹתֶיךָ הַצֵּל הַקָּלִיל.
אוּלָם הֶהָרִים – עוֹד לֹא זֶה הַגָּלִיל.
….
חנה מחפשת את הייחוד של נופי הארץ על פני כל מקום אחר, את ייחודיותם של הרי הגליל כמו גם את הייחוד שלה עצמה ובטבע היא מוצאת נחמה, הטבע הארצישראלי הופך לה לחבר.
שדות של ים בקיסריה
בין העתיקות של קיסריה ניתן למצוא היסטוריה מפוארת בת אלפיים שנים. עיר הנמל שבנה הורדוס המלך הפכה לבירת הנציבות הרומית בארץ ישראל וכיום זהו גן לאומי מלא קסם ורומנטיקה אל מול גלי ים. ממש בשטח הגן הלאומי הוצבו גם יסודותיו של הקיבוץ שדות ים בשנת 1940. חנה סנש מצטרפת לקבוצה המייסדת. בשדות ים, בקיסריה, חנה ממשיכה בעבודות הפועלים הפשוטות ותחושת הייעוד המוחמץ מהדהדת בה בעוצמה. “ספק אחד גדול מלווה אותי כל הזמן בעבודה. תשע שעות ביום אני עומדת ומכבסת. ואני שואלת את עצמי – האם באמת זהו תפקידי? אני מוכנה לעשות את העבודה אבל אני מרגישה בי כוח בלתי מנוצל והוא כל כך מעיק… אני מרגישה שבהתפתחותי לא הגעתי למה שיכלתי והייתי צריכה להגיע”. (שדות ים 2.1.1942)
מידי ערב ובכל זמן פנוי יוצאת חנה לשוטט לבדה בחולות החוף אל מול ים ושמיים אינסופיים. נשמתה משוועת להגשמה עצמית מלאה ועל החולות של קיסריה היא מחברת את המיטב שבשיריה ובראשם המפורסם במיוחד :
אֵלִי, אֵלִי שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם הַחוֹל וְהַיָּם, רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם, בְּרַק הַשָּׁמַיִם, תְּפִלַּת הָאָדָם.
הטבע שוב משמש לה כחבר קרוב וזעקת הנשמה האישית כה בולטת בכתיבתה והנה נדמה שתפילתה נענתה. בשדות ים היא שומעת על מאורעות המלחמה העולמית ועל מצוקתם האיומה של יהודי אירופה. הגעגועים לאימא והרצון להושיע ולתת סיוע מתלכדים בה לכדי הרצון הנחוש להתגייס לכוח הצנחנים העברי במסגרת הצבא הבריטי ולהושיט יד ליהדות הונגריה ממנה באה.
צניחה חופשית
בבית ההנצחה למורשת חנה סנש שבקיבוץ שדות ים מקבלת את פניי אדווה, מנהלת המקום. היא מראה לי בנעימות קלסרים רבים עם תמונות וכתבים של חנה. ואף מצביעה על משדר הצפנה צבאי ששימש את אנשי ההגנה והפל”ים לקשר עם ספינות המעפילים בקרבת הקיבוץ. חנה עם עוד 36 יהודים מהישוב בארץ ישראל הוכשרו לשמש כצנחנים למטרות מודיעין, הצלה ועידוד הרוח.
לזכרה ולמורשתה של חנה הוקם בית חנה סנש. האתר ממוקם בקיבוץ שדות ים, נחנך בשנת 1950 כמרכז הנצחה הנושא את שמה של חנה. במקום חיזיון אור קולי המספר את סיפור חייה, שליחותה ומותה של חנה, תערוכה צנועה, אנדרטה שהובאה מבודפשט, מרכז למידה לכיתות בית ספר וארכיון חנה. מומלץ לבקר.
סרט קצר בבית ההנצחה מגולל את קורות חייה עד לשיא הדרמה של הצניחה בגבול האויב , תפיסתה של חנה, העינויים וגבורת הרוח עד להוצאתה להורג לאחר זמן קצר כשהיא רק בת 23. משימת הצניחה מבחינה צבאית נחלה כישלון טראגי אבל תקוותיה של חנה עצמה כאילו מומשו בשלמות. היא פגשה את אימה בטרם מותה והיא הגשימה את ייעודה להעניק ולתת את כולה.
בחלקת הצנחנים בהר הרצל
כשהסתיימה השואה הנוראית ונודעו ממדי הזוועה התברר כמה צדקה חנה במהפך הציוני אותו עברה. האימא, קתרינה סנש, עלתה לארץ ופעלה להבאת ביתה לארץ ישראל. בשנת 1950 הועלו עצמותיה מבודפשט להר הרצל בירושלים והוקמה חלקה ממלכתית להנצחת שבעת הצנחנים היהודים במלחמת העולם השנייה שמצאו את מותם בשליחותם הקדושה. היום למזלנו אין כבר צניחות מבצעיות בשדה מלחמה ורק בחוף הים ,לא הרחק מקיסריה, אפשר לראות מידי פעם אנשים שצונחים ממטוס קל בעיקר למטרת חופש והנאה.
ואולי באמת כך הדרך הטובה ביותר לזכור את חנה ולא לשכוח. לשבת מול הים, להתבונן על גלים ועל אנשים שצונחים ולהרגיש חזק מבפנים מהו באמת באמת הייעוד שקורא לי. ולכתוב. פשוט לכתוב שיר. כי חנה סנש לא הייתה רק גיבורה ולוחמת הרואית היא הייתה בעיקר אנושית. היא הייתה במובן הטהור של המלה: צנחנית של הרוח.
בטלפון:
במייל: 
בפייסבוק: 
